בשנת 1965 הופיע בוב דילן בפסטיבל המוזיקה העממית בנויפורט,
ההופעה שלו זכתה בביקורת קטלנית רבה, הגדיל כולם להתבטא פיט סיגר שהיה ה"אב הרוחני" של בוב דילן-
"היתי לוקח גרזן וחותך לו את כבלי החשמל"
Dylan Goes Electric & Pete Seeger Goes Nuts!
על מה ולמה יצא זעמו של פיט סיגר?
הגישה של פיט סיגר אומרת שהאמן צריך קשר ישיר עם צרכן האמנות, לדעתו דילן בגד בקהל שלו, ניתק את הקשר שבין האמן לצופה או למאזין,
ככול שהגישה הזאת תהיה יותר ישירה, ללא "קביים", ללא עזרים וללא העזרות בגורמים חיצוניים טכניים המסר שלו יועבר "נכון" יותר,
למה הדבר דומה?
יש הרבה חובבי כדורגל, אלו שברמה הנמוכה הולכים לטלויזה וצופים במשחק, המכורים - עושים מינוי על כל העונה, הולכים לכל המשחקים ואפילו יוצאים ללות את הקבוצה בחול,
לכאורה - אלו שיושבים ול הטלויזיה מקבלים את המסר של המשחק טוב יותר, הם רואים דרך המסך את המשחק מנקודת הצפיה הטובה ביותר, זוכים לפרשנות מקצועית ויכולים לראות בהילוך איטי ושידור חוזר כל תרחיש קריטי,
אבל "זה לא זה" , זה לא המשחק האמיתי!
דבר זהה קורה בצפיה בהצגה,
אם יש לך את ההצגה בתור סרט קולנוע - תוכל לראות אותה בתנאים טובים יותר, אין פשלות, כל מה ש"לא היה מספיק טוב" פשוט צולם מחדש, לכאורה - הסרט "לקח בגדול" , למעשה מי שאוהב הצגות לא יחליף את "הדבר האמיתי" בקולנוע, זה לא אמיתי, זה "טוב מידי",
אפשר לראות את זה בהרבה סוגי אמנות בהשואה של קלאסיקה לטכנווגיה ,
ציור בעזרת מחשב לעומת ציור ידני,
מוזיקה אלקטרונית לעומת מוזיקה עממית,
צילום מעובד דיגיטלי לעומת צילום קלאסי,
ניתן לסכם את הדברים כך-
באמנות יש ערך לא רק למוצר הסופי אלא גם לדרך עשיתו, יש ערך לנושאים כגון אוטנטיות, ספונטניות, אנושיות ואפילו לשגיאות כתוצאה מתהליכים ולמוצר שיש בו פגם ביצור שמיחד אותו (WABI-SABI באמנות הזן), מוצר שהוא מושלם ויוצר ביצור המוני יהיה פחות בערכו ממוצר שאינו מושלם אם יוצר כיחודי בתהליך ידני,
בהקשר הזה גם עולה הנושא הסוציואקונומי - מוצר שיוצר בעבודה ידנית מחירו בשוק גבוהה יותר, ולכן הוא גם יוקרתי יותר - למרות שאינו בהכרח טוב יותר או מושלם יותר טכנית,
כאשר אנחנו שומעים יצירה של מוצרט אנחנו לא רק מתרשמים מהשלמות שלה , אלא יש ערך מוסף לידיעה שהיצירה חוברה "במכה אחת" ולא בחלקים עם תיקונים, מה שאנחנו יכולים לקבל מהערך המוסף של הידע הזה הוא מענה על השאלה "מה היתה דרך החשיבה של האמן" מה היתה הגישה שלו, ההתנהלות שלו וכדומה,
לכן גם יש לנו יותר נטיה לאהוב מופע חי - בין אם זה הקלטה קולית ובין אם זה סרט, לסרט LET IT BE יש ערך גבוה יותר לאשר לתקליט, למרות איכותו הטכנית הנמוכה זה "חי", זה החיפושיות כפי שהינו רוצים להיות המחיצתם באולפן ועל הגג, זה הרבה מעבר למוזיקה, זה עם החולשות שלהם והתקלות באולפן והצליל הלא מושלם,
בשמיעת מוזיקה של פיט סיגר אנחנו מקבלים את פיט סיגר ולא את הפרשנות של טכנאי ההגברה ושל מערכת ההגברה לפיט סיגר, לכן גם הקלטה אנלוגית של פיט סיגר יש לה ערך רב יותר מהקלטה דיגיטלית שלו שעברה שיפורים ועיבוד, אם מיתר מסויים זימזם - כך זה היה , בהקלטה דיגיטלית אין בעיה "לתקן" את זה - אבל אז עולה השאלה האם זה עדיין פיט סיגר?
בהקלטה כזאת אנחנו מחפשים את האוטנטיות ולא את השלמות הטכנית,
שני המאפינים הכי חשובים לכל מה שדיגילי הם -
היכולת לבצע אין-ספור עותקים גם מעותק מישני ללא אובדן מידע,
היכולת לטפל בחלק קטן של המידע ולשפץ אותו או להחליף אותו ללא כל נגיעה במוצר השלם,
מה קורה בצילום בנושא הזה?
לפני כ20 שנה לא היה צילום דיגיטלי, בעיקרון - כולם ידעו שאם יש צילום של בית ועץ אז המצלמה צילמה את זה, גם אם עשו ריטוש, גם אם עשו פוטומונטז' - עדיין היו בית ועץ, הצילום היה אוטנטי, יצג מציאות מסויימת, הצלם כאומן יכל להכנים ל"בית ועץ" את הפרשנות שלו שנעשתה ע"י בחירה,
בחירת התאורה, זוית צילום, מרחק הצילום, הקומפוזיציה, סוג הסרט, סוג הפיתוח, סוג ההדפסה ועוד ,
אבל תמיד קיבלנו בסוף "בית ועץ",
מעבר לאוטנטיות היה ערך גם לספונטנית, בצילום רחוב היה לנו ברור שמה שרואים לא רק היה אלא גם התרחש בפועל, כלומר לא רק הנושא קיים בודאות אלא גם הארוע,
המשמעות של זה היתה שלארוע חדשותי היה השפעה על הציבור של "עובדה" ולא רק של סיפור נחמד,
בצילום של פטריה של פצצת אטום היה לנו ברור שאכן הפצצה זאת התפוצצה, זה הוסיף לכתבה לא רק ערך ויזואלי אלא גם חיזק את האמינות שלה,
בחזרה למוזיקה -
כששומעים את בוב דילן מנגן ללא אלקטרוניקה - בהקלטה על טייפ 4 ערוצים ישן אנחנו יודעים שאנחנו שומעים את בוב דילן, נכון שדרך הקלטה, אבל התפיסה היא שטכנולוגיה חדשה דוחה טכנולוגיה ישנה במידה שהופת אותה ל"לא טכנית", ביצוע עבודת נגרות עם כלים לא חשמליים מוגדרת אצלנו כ"עבודת יד" למרות השימוש במקצוע, מקדח ידני פטיש וכדומה,
אותו שיר שהוקלט דיגיטלית ונשמע טוב יותר - עולה הספק אם הפזמון החוזר זה אכן הקלטה מקורית או שיכפול של מה שהוקלט בפעם הקודמת והיה טוב יותר והושתל פה,
כלומר - זה שזה נשמע טוב זה עדיין לא אומר שזה אכן קרה במציאות, אם זה לא קרה במציאות מתערר הקשר שלנו עם המסר - ועם האמן,
אז מה אתם מעדיפים? בוב דילן מקורי כמו שהוא באמת או איך שבוב דילן היה נישמע אם אכן היה ללא פגמים?
צייר האנימציה יורי נורשטיין דיבר פעם בשבח "הפגם אלוהי", לטענות ציור אנימציה במחשב - טוב ככול שיהיה, נגוע בסטריליות ובחוסר אמינות כיון שהוא נטול פגמים, העין והמוח מחפשים פגמים, זה אנושי וזה מה שהופך את היצירה למושלמת - אלוהית,
לכן גם ציירים לא נוטים לעבור לציור במחשב שהוא קל יותר, אפשר לחזור ולתקן פגמים ללא בעיות, אפשר להפיק אלפי עותקים זהים בקלות, - אבל זה לא ספונטני ולא אוטנטי,
בספורט כמו בתאטרון - מחפשים את "הדבר האמיתי" ללא תיווך של מדיה דיגיטלית - גם אם דרך הטכנולוגיה זה יותר יפה או נוח,
במוזיקה - יש חזרה להקלטות LO-FI , להקות מחפשות את הצליל הישן, את ההיס, את חוסר העיבוד, יש פריחה למעבדי קול אנלוגיים והקלטות טייפ-רקורדר, גם שוק בפטיפונים ותקליטי הויניל לא גווע כמו שניראה היה כשהומצא ה CD,
ובכל המצלמות DSLR יש אפשרות להוספת "גריין" או צילום רטרו שחל"ב, ספיה, ציאנו וכדומה במטרה לשמר את הויזואליות האנלוגית שמאוד חשובה לחלק ניכר מהצלמים,
קן רוקוול קיטלג פעם את 7 רמות הצלמים
The Seven Levels of Photographers
ברמה הגבוהה ביותר הוא מקטלג את ה"אמן" ,
אני היתי מוסיף לרמה הזאת חלוקת משנה שבסיסה טכני - אבל המאפינים הטכניים הללו משפיעים באופן ישיר על התוצאה
זה לא הופך צלמים שמשתמשים בטכנולוגיה אחת ל"טובים" יותר, אבל הציוד בצילום יכול במידה מסויימת להשפיע על האמירה ועל הגישה לצילום ובעקיפין על יכולת הצלם להעביר את המסר שלו לצופה,
צילום במצלמת פולארויד
הינה בראש מערכת הצילום,
מצלמת הפולארויד מהוה את אבן הבוחן הראשונה ליכולות הצלם להביע את עצמו,
למצלמה מספר תכונות יחודיות -
אין אפשרות לעבד את התמונה
אין אפשרות לשנות את גודל התמונה
אין אפשרות לסובב את התמונה אחרי הצילום,
אין אפשרות לשנות את הפרופורציות של התמונה
מחיר התמונה הבודדת יקר מאוד,
אין שליטה בצילום על רוב הפרמטרים למעט מעט כהות, אפשרות מסויימת לחשיפות כפולות,
מבחר סוגי הפילם מוגבל מאוד,
מה זה אומר?
זה אומר דבר פשוט - אם אתה לא צלם טוב - אין לך תמונה! כאומן - יד אחת שלך קשורה מאחורי הגב,
אתה לא יכול להנות אפילו מהפרוילגיה של "תיקון" התמונה בזמן ההדפסה שלה - תיקוני בהירות, קונטרסט, גון, חיתוך וכדומה
פישלת? זה מה שיש - פשלה, אתה לא יכול לתקן אחרי הצילום בעיה של ויזואליות שבגללה המסר שלך לא עובר , אתה חייב לצלם שנית,
מעבר לכך -
עקב המגבלות הטכניות האמורות הצלם כאמן צריך להביע את עצמו עם מגון כלים נמוך מאוד, אפילו נושאים פשוטים כגון הפרדת נושא מרקע דורשים חשיבה טכנית יצירתית, כל צילום חייב להיות בהתיחסות לזה שהתוצאה תהיה בגודל של " 1/2" x 4 1/43 ומרחק ההתבוננות כחצי מטר,
צריך להיות צלם עם המון אמון-עצמי כדי להחליט ש"אני מצלם פולארויד" כשכל תמונה עולה 10 ש"ח,
איך שלא מסתכלים על זה - אם אתה יודע להעביר את האמנות שלך בפולארויד - אתה צלם מוכשר,
ההקלה היחידה שלך - יש לך משוב מידי, תוך חצי דקה אתה יודע אם מה שרצית להביע אכן עובר בתוצאה הסופית,
מצלמת הנקב
מצלמת הנקב זה למי שמחפש יחודיות, יש עשרות שיטות לבנית מצלמת נקב, החל מקופסה עם חור וחשיפה "לפי הרגש" וכלה המצלמות עם מאפיינים יחודיים של פרספקטיבה, גודל פילם וכדומה, למצלמת הנקב אופטיקה משלה , ככול שלומדים יותר את הטכנולוגיה שלה ניתן לקבל תוצאות צפויות יותר ולא אקראיות, בנית מצלמת נקב זה שילוב של אמנות וטכנולוגיה, והמצלמה מיועדת לצלמים שמחפשים את האוטנטיות, את ה LO-FI וה LO-TECH ואת היחודיות בתוצאות שלהם ללא המגע הטכנולוג, ישנן חברות שמתמחות ביצור מצלמות נקב באיכויות צילום מעולות - ובמחירים שמתחרים במצלמות דיגיטליות משוכללות,
הירדה ברמה הטכנית מזוהה עם החזרה למקורות, לטבעי ולפשוט, מזוהה עם עבודה על כל התחום - החל מבנית המצלמה, דרך הצילום וכלה בפתוח והדפסת התמונות,
זה כמו לבנות לבד רכב לשימוש פרטי, כמו לגדל לעצמך גינה, "חדות היצירה"
בנוסף - זה יכול להיות ארוע משפחתי, אשר בין אב לבן או סב לנכד, תכנון משותף של המצלמה, בנית המצלמה, יציאה לצילומים וצפיה בתמונות,
חלק מהצלמים לא הולכים עם זה לכל אורך הדרך, יש שמצלמים עם עדשת נקב במצלמה דיגיטלת, יש שמצלמים על פילם, מוסרים אותו לפיתוח למעבדה והדפסה, סורקים את הפילם או את התמונות למחשב, וחלק הולכים עם זה עד הסוף - וגם מיצרים או מטפלים באמולסיה שעליה יוצר הצילום,
מצלמות צעצוע
מתחלקות ל-2 סוגים,
מצלמות מתויגות ומצלמות לא מתויגות,
המצלמות הלא מתויגות מתחלקות גם הן לשני סוגים - חד פעמיות ורב פעמיות,
כיום כל המצלמות הלא מתויגות עובדות עם סרטי 35 מ"מ, זה מאפשר פיתוח קל נוח וזול של הסרטים, כל המצלמות החד-פעמיות נימכרות עם סרטי צבע - רובן של 24 צילומים,
במצלמות החד-פעמיות חלק מהתהליך הוא גורם ההפתעה , ברכישת מצלמה כסאת הצלם לוקח בחשבון שאין לו מושג אך תקרה התוצאה הסופית - אלא אם כם זו מצלמה ממותגת שלצלם יש ניסיון איתה, חלק ממצלמות אלו הינן מיצור של חברות מובילות כגון קודק ופוג'י מפיקות תמונה חדה ויפה מבחינה טכנית,
ברוב המצלמות הללו מדובר על "מצלמת קופסא" שבא אין כל שליטה טכנית על חדות צמצם או מהירות, לחלקן יש פלש מובנה,
במצלמות אלו כל מה שיש זה היכולת של הצלם לקבל תמונה בתנאים מגבילים - אם אפשרות לבצע תיקונים לאחר פיתוח הסקט- החל מחיתוך וכלה במשחקי בהירות או צבע,
במצלמות הלא מתויגות אבל הרב-פעמיות ניכנסים 2 גורמים נוספים -
- הצלם יכול לבחור סרט צילום שמדגיש את מה שהוא מוצא לנכון להדגיש,
- הצלם מכיר את המצלמה והתוצאות צפויות ולכן לאקראיות יש פחות תפקיד בצילום,
במספר ארצות כגון הודו מצלמות אלו הינן המצלמות הנמכרות ביותר,
מצלמות מתויגות -
השתיים ששולטות הינן הולגה ולומו,
יש הבדלים מהותיים בין השתיים
הולגה הינה מצלמה אחידה , כשאתה קונה הולגה יש לך מוצר די זהה למה שצלם בצד השני של העולם קנה ,
המצלמה מוגבלת למדי, יש כיון פוקוס חלקי, בחלקן יש פלש ויש בחירה בין שני מצבי תאורה (שלא בטוח כלל שזה עובד)
המצלמה מיועדת לצילום עם סרטי 120 ומפיקה תמונות מרובעות של 6*6 ס"מ על התשליל,
הדבר הראשון שמאפין צילומים בהולגה הוא שטכנית - הצילומים נראים רע,
התמונה לא חדה, יש האפלה בקצוות, יש חדירות אור, השוליים לא חדים, בקיצור - יש יחודית,
אם צלם מחפש יחודיות במראה של התמונות - הולגה זה הפתרון - עם ההיסתיגות - כל מי שמבין בצילום מיד רואה שזה הולגה,
הדבר השני - תמונה של הולגה לא חותכים, לא עושים "קרופ" - מה שצולם - זה מה שיש , כל חיתוך בתמונה כזאת מיד יקפוץ לעין ויראה מוזר כיון שבתמונה תמיד יש סימטריה של הקצוות החשוכים והחדות הגרועה ככול שמתרחקים מהמרכז,
הצלם יכול להתבטא טכנית במספר דרכים - שימוש בסרטים לא סטנדרטיים, ביצוע חשיפות רבות על אותה מסגרת ללא העברת תמונה, פיתוח לא סטנדרטי של התמונות ועוד,
מה שקורה במצלמה כזאת הוא שהיא "מישרת קו" בין הצלמים,
כיון שטכנית הצלם מוגבל, נוצר מצב שהדבר שמתבלט זה הכשרון ויש יכולת לתחרות על בסיס זהה בין הצלמים, אם שני צלמים צילמו נושא זהה בהולגה הכשרון של אחד מהם יבלוט מיד כיון שבסיס ההשואה יהי צילום נטו ולא יכולת הציוד - גם אם כל אחד מהם בצד אחר של העולם, המאפינים של התמונה כפי שהיא נראת מיד מראים שזה צולם במצלמת הולגה ומאפשרים לבחון את התמונה לפי קריטריונים החופשיים מהתיחסות ליכולת הציוד, בנוסף אם השתמש הצלם באפקטים ויזואליים כגון פלש צבעוני או פיתוח לא סטנדרטי התוצאה המתקבלת היא של רצון הצלם מלכתחילה ולא אפקט שיושם על התמונה לצורך "יפוי" או "הצלה" של תמונה גרועה (בהתיחס לתמונה המצולמת אם לא עברה סריקה ועיבוד דיגיטליים) ,
ישנם צלמים שמצלמים באופן קבוע רק בהולגה מתוך מטרה להביע נטו את עצמם ומתוך הכרזה - זה נקי, זה בתולי, זה אני ולא הטכנולוגיה,
ישנם אמנים שמשתמשים בסוגי מצלמות צעצוע שונות בהתאם לצורך שלהם להביע אספקט ויזואלי מסויים שמצלמה ספציפית מבליטה,
הלומו זה סיפור שונה בתכלית,
אין מצלמת לומו , יש לומוגרפיה ,
יש הרבה מצלמות של לומו, שונות אחת מהשניה , סוגי סרטים שונים, עדשות שונות החל מעדשת נקב וכלה בעין הדג ובמצלמה פנורמית,
כולן LO-TECH , עשויות פלסטיק, קלות לשימוש, כל אחד קונה מה שמתאים לו, עדיין מצלמת צעצוע, עדיין ניתן לבצע חשיפות כפולות, לפתח את הסרט בפיתוחים לא סטנדרטיים, להשתמש בפלשים שיצבעו את התמונה, ועדיין הצלם יכול להביע את היחודיות שלו בעזרת הציוד והתהליך - בנוסף על האמנות ,
בשתי המצלמות - הולגה ולומו אתם רואים מי הצלם - ולא כמה כסף הוא משקיע בציוד, בשתיהן - עוד לפני שראינו תמונה אחת של הצלם - מספיק ההכרזה שלו "אני מצלם בהולגהלומו" כדי לדעת שהדבר שמעניין אותו זה ההבעה העצמית ולא הציוד כציוד,
כל מצלמות הצעצוע מתאפינות בחוסר היכולת לשליטה, כולן מתאפיונות בצורך או ביכולת לצילום ספונטני, פשוט אין הרבה מה לתכנן מראש, וכולן מתאפינות בתוצאה שאינה מ"הזרם הראשי" לא בויזואיליות שלהן, לא בדרישות מהצלם, לא במידיות התוצה שלהן, לא באפשרות של ביצוע "תיקון במקום" כמו בצילום הדיגילי שבו עצם ראית התוצאה במקום מאפשרת ביצוע תיקון לקבלת תוצאה "מושלמת" יותר, ובצורך של הצלם להאמין ביכולו שלו למרות שאינו מקבל משוב מידי על פעולת הצילום שלו,
עצם היותו חופשי מטיפול בנושאים הטכניים והיותו תלוי באופן מוחלט בציוד שאינו מאפשר גמישות בביצוע גורם או מאפשר לצלם להשקיע יותר בצד האמנותי של הצילום ובנושים כדון פרספקטיבה, זוית צילום, תיזמון, בחירת נושא ורקע ומאפשר הקפדה על הנושאים הויזואליים,
בהמשך כל שאר המצלמות,
מצלמות פילם מתקדמות שמאפשרות שליטה מלאה על כל תהליך הצילום - אבל עדיין לא מאפשרות משוב מיידי לצלם, תהליך שעדיין דורש מיומנות גבוהה, אמון מלא ברעיון, בתהליך ובתוצאה הסופית שעדיין לא התקבלה,
ובסוף - המצלמה הדיגיטלית, שמאפשרת לצלם בינוני לבדוק מיידית את התוצאה ולחזור עליה במקרה שאינה "מוצלחת" , מאפשרת לצלם הרבה תמונות ולבחור את "המוצלחת ביותר", תומכת ללא סייג בבינוניות ע"י מחיר הצילום הזול וע"י הקריאה לצלמים - לא צריך ללמוד - מספיק להתנסות, - אם תתנסה מספיק - בטח משהוא בסוף יהיה "טוב",
ואם זה לא מספיק טוב - המחשב יהפוך את זה לטוב,
למעשה - לא מדובר רק על ציוד אלא על פילוסופיה, על יכולת ומוכנות להתמודד עם קשיים, להתמודד עם חוסר סיפוק מיידי, להתמודד עם חוסר יכולת לקבל משוב מיידי לפעולה, לפתח ראיה שהיא מעבר למה שניראה מידי ופשוט, ובמוכנות להשקיע לטווח ארוך במטרה לקבל תמורה רבה יותר,
מה שמשותף ל-3 סוגי המצלמות הראשונות זה LO-TECH , חוסר השעבוד לטכנולוגיה מתקדמת לא רק כמאפינים של התמונה אלא גם כהכרזת האמן - "אני לא דיגיטלי" ,
המשמעות של זה היא גם "אני מקורי" "אני ספונטני" אני לא משתמש בטכנולוגיה שבה ניתן לחפות על שגיאות ע"י הסתרתן, אני לא מטפל בחלקים מהאמנות שלי שהם פגומים כדי שהמוצר בסופי יראה מושלם יותר, מה שאתה מקבל זה אוטנטי, זה אני ללא שיפוצים, אולי אני לא מושלם - אבל אני לא צריך איפור כדי להראות טוב,
הפגמים הקטנים שאתה רואה הם חלק ממני, הם אלו שהופכים אותי לאנושי, הם אלו שכיצור אנושי מקרבים בינינו, כיון שיש בינינו קירבה כזאת אתה יכול להזדהות איתי יותר בקלות, אני לא מושלם ולא מתנשא מעליך עם השלמות שלי ,
זה גם מה שאומר זמר או נגן "אנפלגד" - ובאמירה הזאת בגד בוב דילן לדעת המעריצים שלו,
(הבלוג ניכתב בהשראת הרצאה של גל חרמוני במסגרת החוג לתולדות המוזיקה)
